הנביא מוחמד עליו ברכה ושלום נולד בשנת 571 בשבט קֻרייש שזכה בכבוד כל השבטים הערביים אז, כי חי בעיר הקדושה "מכה" שהיוותה מרכז דתי חשוב בחצי  אי הערב, ובה נמצאת ( הכעבה ) הקדושה שנבנתה על ידי הנביא אברהם ובנו ישמעאל עליהם ברכה ושלום. והאנשים נהגו לעלות לרגל אל (הכעבה ) מכל רחבי חצי אי הערב.

אביו של הנביא מוחדמד, נפטר לפני לידתו, ואמו נפטרה כשהיה בן שש. הוא גדל בבית של סבו עבד אל-מוטליב ולאחר מותו של הסב בהיותו בן שמונה, עבר מוחמד לבית דודו, אבו טאלב.

שבט קורייש שבו גדל הנביא, וגם השבטים הערביים רובם ככולם עבדו אלילים ופסלים שעשו אותם מאבנים, זהב, ותמרים. הם הניחו את האלילים האלה מסביב לכעבה ובתוכה, והאמינו כי הטוב והרע בידם.

חייו של הנביא עליו ברכה ושלום  נמלאו כֵּנות ונאמנות, הוא הצטיין בין בני עמו בהתנהגות טובה. הוא היה כן, נאמן, וצנוע. לא  בגד ולא שיקר. בני עמו כינו אותו (הכן והנאמן) כי התנהגו להפקיד בידיו את כספם לשמור בזמן נסיעתם לארץ סוריה או תימן, כי נודע ביניהם בנאמנות, אפילו לאחר התגלות האיסלאם, ועל אף שהתנגדו לו, ולדת החדשה אלא שהמשיכו להקפיד בידיו את כספם עד עלה לית'רב.

הנביא מוחמד עליו ברכה ושלום, נודע גם כן בין בני עמו, בכנות כי היה מדבר בצדק, כל הקרובים והרחוקים כיבדו אותו, הוא היה בעל לשון צחה, אהב את הטוב לכל האנשים, היה יפה בבריאה ובאופי. לכן אמר אללה ישתבח שמו ויתעלה בקוראן הקדוש: " ניחנת בסגֻלּוֹת נשׂגבות" (סורת הקֻלמוֹס : 4)

המזרחן האנגלי טומס קארליל " Th.Carlyle"[1] כתב על הנביא מוחמד בספרו "הגבורים", הוא כתב : "מימי ניעוריו נודע כבחור נבון ובעל מחשבות, חבריו ובני עמו כינו אותו "הכֵּן והנאמן" (الصادق الأمين אל-צאדק אלאמין) כי ידעו את כנותו בדבריו ובמעשיו. הם הכירו אותו חכם, הקפיד לדבר את הטוב בלבד, היה בכל ימי חייו בעל מרץ, נדיב, בר לבב,  רחום, חנון, ירא שמים, ונכבד.  

לפני שליחותו כנביא، נהג מוחמד עליו השלום והברכה להתבודד במערה שבמדבר הקרוב מעיר מכה, כדי להתפלל לאלוה - שלפי דעתו היה בורא השמיים והארץ וכל הבריות, מוחמד לא הכיר את אללה לפני השליחות אלא שהבין כי יש בורא לעולם, וכי יש אלוה שעליו לעבוד אותו .

הוא נהג לבקר במערה "חיראא" (غار حراء) מתבודד, ומתפלל לימים ארוכים, וקורא לאלוה שני העולמים להניח אותו לאמת, ולאורח מישרין.

מוחמד עליו ברכה ושלום לעולם לא שתה יין ...

לעולם לא עבד את האלילים ....

לעולם לא השתחווה לפסל או אליל ....

לעולם לא הקריב לאלילים .....

לעולם לא נשבע באחד האלילים שעבדו בני עמו ....

בתקופה הזו, עבד מוחמד רועה צאן, הוא אמר: " כל הנביאים שנשלחו מטעם אללה רעו את הצאן" חבריו שאלו, וגם אתה? הוא הגיב: " כן הייתי רועה צאן לאנשים בעיר מכה בתמורה לכמה קרטים" (צחיח אלבוח'ארי).

בהיותו בן ארבעים, הורדה עליו ההתגלות במערת "חיראא"        , שם ירד המלאך גבריאל עם הפסוקים הראשונים של הקוראן, והבימן הראשון של דת האיסלאם.

הגברת עאאישה (ירציה אללה), אישתו של הנביא סיפרה: "ההתגלויות הראשונות בחייו של שליח אללה עליו ברכה ושלום, באו דרך ההתגלות הטובות בחלום, בכל פעם ראה דבר בחלום זה היה מתגשם ומתאמת לאחר כך. הוא העדיף להתבודד מכל האנשים, ולהתמסר כולו לתפילה במערת (חיראא), הוא שהה שם ימים ולילות רבים עד שהורדה עליו ההתגלות מן השמים. אז ירד אליו המלאך, והורה לו : " קְרא"

הגיב מוחמד: אני לא קורא ( כי לא למד קרוא וכתוב)

המלאך אמר לפעם השנייה: " קְרא"

מוחמד הגיב עם אותה תגובה: אני לא קורא

המלאך אמר לפעם השלישית : " קְרא"

מוחמד הגיב עם אותה תגובה: אני לא קורא

אז, הוא חיבק אותו ואמר: " קְרא בשם ריבונך אשר ברא * ברא את האדם מטיפת דם מעובה * קְרא וריבונך הוא הנדיב ביותר " (סורת טיפת הדם המעובה: 1 - 3). 

לאחר מכן, חזר הנביא לבית של אישתו ח'דיגה בת ח'ווילד (ירציה אללה) בהיותו רועד, הוא סיפר לה על מה התרחש במערה, ואמר לה בין היתר כי הוא חשש שרוח רעה אחזה בו!

היא הרגיעה אותו, ואמרה: אני נשבעת באללה שהוא לעולם לא יאכזב אותך . כי אתה שומר על הקרבה, עוזר לנזקקים, מסייע לעניים, ומכניס אורחים. היא ליוותה אותו לבן דודה " וורקה בן נופל" שהיה אחד שפויי הדעת בעיר מכה, ואחד הנוצרים היודעים קרוא וכתוב, והתמחה בלשון העברית ובספרי הקודש של היהודים והנוצרים.

הנביא מוחמד עליו ברכה ושלום סיפר לוורקה בן נופל על האירוע במערת "חיראא" ...

וורקה בן נופל הגיב לו: " זה הוא החוק שהורד על הנביא משה שליו השלום, הלוואי שאהיה חלק מזה, הלוואי שאחיה עד יוציאוך בני עמך מעיר זה !!

הנביא שאל: האם יוציאו אותי ?

וורקה בן נופל הגיב: כן, כל הנביאים שהורדה עליהם ההתגלות כמוך, אלא שבני עמו התייחסו אליו בעוינות, ואם אחיה בתקופה הזה אני אתמוך בך, ואנחיל ניצחון לך. אלא שוורקה נפטר בתקופה של ההתגלות לפני הקריאה לאיסלאם בפומבי.

( צחיח אלבוח'ארי ומוסלם)

הפסוקים " קְרא בשם ריבונך אשר ברא * ברא את האדם מטיפת דם מעובה * קְרא וריבונך הוא הנדיב ביותר " (סורת טיפת הדם המעובה: 1 - 3).  היו הם ההתחלה של הנבואה של השליח מוחמד עליו ברכה ושלום. ולאחר מכן, הורדו עליו הפסוקים " הוי המכוסה * קום והזהיר * ואלוהיך העריצהו * ובגדיך טהרם * והתועבה סור ממנה " (סורת המכוסה : 1-5).

הפסוקים האלה היוו את המסר כדי לקרוא בפמבי לשליחות שלו, הוא התחיל עם בני עמו משבט קורייש שהתנגדו לשליחות שלו, וסירבו להיענות למלים של אללה ישתבח שמו ויתעלה.

הם לא האמינו בשליחות ובדת שלו, כי הביא איתו מסר "מוזר" ושונה מחוקים של חייהם הדתיים, ופוליטיים, הכלכליים, והחברתיים.

הדת החדשה לא קראה אך ורק לעבוד את אללה, אלא גם אסרה עליהם את "התענוגות" של החיים שלהם, כי האיסלאם אסר את (שתיית יין – הזנות – הריבית – וההִמורים). מנגד, קראה הדת החדשה לצדק, ולשוויון בין כל האנשים, האיסלאם אימץ את העיקרון כי " אין הבדל בין האנשים על פי הצבע, המין, או גזע", כל בני האדם בדרגה אחת, אם כולם מאמינים באללה, ויראים אותו".

הכללים של הדת החדשה, לא מצאו חן בעיני מנהיגי קורייש, הם סירבו את הדת משווה ביניהם לבין העבדים שלהם, הם סירבו לדת שתאסור עליהם את שתיית היין, הזנות, ההימורים, והריבית.

עם התגלות האיסלאם, ההתנגדות למוחמד ולדת שלו, הפכה בתוך ימים ספורים להתנגדות כוחנית, הם פתחו במסע של עינויים נגד התומכים במוחמד. הם עינו אותו, קיללו אותו, האשימו אותו בשקר, שגעון, ובשיכוף.

עבדאללה בן מסעוד (ירצהו אללה) סיפר: " הנביא עליו ברכה ושלום נהג להתפלל בחצר אל- כעבה, בתוך כך, בהיותו משתחווה בא אחד הכופרים משבט קורייש זרק מעים של בהימה על גבו של הנביא עליו השלום, אלא שמוחמד לא עזב את תפילתו, ולא קם עד שבאה בתו פאטמה ירציה אללה והסירה אותו מעל גבו"

(צחיח אלבוח'ארי)

גם כן, מוניב אל-אזדי סיפר: " ראיתי את השליח עליו ברכה ושלום בימי הג'היליה כשאמר לבני עמו: " הוֹי אנשים: תגידו שאין אלוה מבלעדי אללה כדי שתצליחו". אז כמה אנשים מהם ירקו על הפנים שלו، ואחרים זרקו אותו בעפר، וקיללו אותו، לאחר זמן קצר הביאו בתו הקטנה עם קערה של מים, כדי לשטוף בהם את פניו, אז אמר לה: " אל תדאגי על אבא שלך, בת שלי".

(הקֹבץ הגדול של טבראני)

ערווה בן אל- זובייר סיפר גם הוא: " אני שאלתי את עבדאללה בן עמרו בן אל-עאץ שייספר לי על הקשיים שבפניהם עמד הנביא עליו ברכה ושלום, הוא סיפר כי "עוקבה בן אבי מעיט" ראה את השליח מוחמד מתפלל בחצר של אל-כעבה, הוא הכפיל את הבגד שלו, וחנק בו את הנביא, עד שהגיע אבו בכּר אל-צדיק והציל אותו מבין ידי " עוקבה", ופנה לכופרים באומרו: "האם תהרגו אדם כי אמר ריבוני הוא אללה"

(צחיח אלבוח'ארי)

כל האירועים האלה, לא מנעו את מוחמד מלהמשיך בדרך שלו, הוא נהג לציג את דבר הדת החדשה על השבטים מבקרים בעיר מכה למען העלייה לרגל, כמה מבי העם של ית'רב (לאחר מכן נקרא לה בשם אל-מדינה אלמנוורה) האמינו לו, וכרתו עימו ברית  לתמוך בו, ולעזור למאמינים החדשים. הנביא שלח להם את מוסעב בן עומייר כדי ללמד אותם את האיסלאם.

לאחר כל הסבל של השנים הראשונים של האיסלאם, אללה ישתבח שמו ויתעלה הורה לנביא מוחמד עליו ברכה ושלום לעלות לעיר "ית'רב" ולבסס שם את הבירה הראשונה של האיסלאם.

לאחר השנה הראשונה בית'רב, החלו הבעיות מצד הכופרים מבני קורייש, הם פתחו בעימותים עם הנביא והמוסלימם לאחר שראו התפשטות הדת החדשה בית'רב, ובערים נוספים.

הם נלחמו במולסמים, והתחוללה מלחמת "בדר" המערכה הראשונה באסלאם בין צבא של הנביא מוחמד המורכב מ-314 לוחמים, לבין צבא הכופרים המורכב מ-1000 חיילים. למרות זאת צבא הנביא מוחמד הנחיל תבוסה קשה בכופרים; אחר כך נמשכו המלחמות בין המוסלמים לבין הכופרים .

אחרי כשמונה שנים ,הנביא מוחמד עליו ברכה ושלום צייד צבא מ- 10,000 חיילים כדי לחזור לעיר מולדתו מכה, הוא הצליח עם הצבא הזה ופתח את מכה מבלי לשפוך דמים, ומבלי להילחם בהם, אפילו הוא – הנביא מוחמד עליו ברכה ושלום – העניק להם חנינה, על אף שפגעו בו ובמוסלמים למשך שנים רבות. נקרא לשנה הזו בשם שנת הפתיחה. אללה ישתבח שמו אומר בקוראן הקדוש: כאשר יבוא הניצחון מעם אללה וההכרעה (1) וכאשר תראה אנשים מצטרפים בגדודים לדת אללה (2) אז שבח והלל את ריבונך ובקש מחלה רוצה הוא בתשובת עבדיו(3) "

(סורת הניצחון)

כאשר פתח הנביא את מכה، אמר לכופרים מה אתם רואים שאני אעשה איתכם? השיבו לו: (אח נִכבד בן אח נִכבד) הנביא אמר: לכו אתם  משֻׁחררים.

סגולות הנביא האלו, היו הסיבות הראשונות שבגללם נכנסו רבבות לאיסלאם.

אחר כך חזר הנביא מוחמד עליו ברכה ושלום לאל- מדינה، כשעבר זמן מה הוא  עלה לרגל למכה יחד עם 114.000 מהמאמינים והמוסלמים וזו היתה העליה לרגל האחרונה לנביא מוחמד עליו השלום אז הלך לעולמו לאחר מכן.

הנביא מוחמד עליו ברכה ושלום נפטר באל – מדינה ביום 12 מחודש "רביע אלאח'ר" בשנת 11 מההגירה ונקבר שם. כל המוסלמים הרגישו כאב גדול בשל מותו של הנביא. עומר בן אלח'טאב אמר: אם אחד מכם יאמר שהנביא מת, אני אהרוג אותו, כאשר שמע אותו אבו בכר (יִרצהוּ אללה ) הוא קרא את הפסוק הזה: "מוחמד אינו אלא שליח אללה אשר היו כבר שליחים לפניו האם תחזרו בכם אם ימות או ייהרג כל החוזר בו לא יכול להזיק לאללה כמלוא נימה ואללה יגמול למכירי הטובים" (סורת בית עמרם : 144).

הנביא עליו ברכה ושלום מת בגיל 63. הוא נשאר במכה 40 שנים לפני השליחות، ואחרי הנבואה נשאר שם כ-13 שנים כדי להפיץ את האסלאם, ואחר מכן הוא עלה לאל-מדינה ונשאר שם 10 שנים.

הפרופסור "ג. לופון" Dr.G.Lobon כתב בספרו "תרבות הערבים": אם אנו מבחינים את דרך השפעת האיש, נמצא שמוחמד היה האיש הגדול בהיסטוריה. רבים הם המזרחנים המדענים במערב שהכירו אותו היטב, על שאף מספר מהמערביים הכחישו את השליחות שלו.