אבו הוּרַיְרַה

הסַחָאבֵּה הם חבריו הקרובים של הנביא מוחמד עליו השלום, הם הדור הראשון של האומה המוסלמית שחיו עם הנביא וקיבלו את מסר ההלכה ממנו, עליו השלום, והעבירו אותו לדורות ועד דורינו. הם היו הדור הטוב ביותר של האומה האיסלאמית. הנביא, עליו בירכת אלוהים, אמר עליהם:
" הטובים באנשים הם בני הדור שלי, אחריהם הטובים הם אשר יבואו אחריהם" .

אללה, יישתבח שמו, אומר: " וכך, עשינו אותכם אומה  מתונה" ( סורת הפרה : 143 ). האומה המתונה זו פירושה שהיו הם מתונים ולא קיצוניים.

מבין חברי הנביא, עליו השלום, היה סַאחָאבִי (חבר) שהראה את חברותו אל הנביא, עליו השלום, ברדיפתו המתמשכת לידע, באדיקותו, בדייקנותו, נכונותו לסבול למען השגת הידע ומאמצו לתיעוד והעברה של החדית'ים ( דברי הנביא) . הוא היה מלווה שקדן וחבר כּן של הנביא עליו השלום. זה הוא אבו-הוריירה.

הוא עבד אל- רחמן בן צ'ח'ר אל-דווסי, לפני האיסלאם קראו לו בשם עבד-שמש, אבל הנביא עליו השלום קרא לו בשם עבד אל-רחמן אחרי התאסלמותו, לאבו הורירה היה חתול שנהג ללוות אותו אפילו בשבתו עם המאמינים לשמוע מהנביא עליו השלום. לחתול נקרא בשפה הערבית בשם ( הֶר ) ההקטנה של שם זה היא ( הוריירה ) . בהיותו יושב עם הנביא עליו השלום נכנס החתול לשרוול של הבגד שלו, כשיצא ראוהו הנביא והנוכחים וצחקו עליו, ביום הזה כינה הנביא את עבד אל-רחמן בכינוי המפורסם אבו הוריירה. אמא שלו היא מַיימוּנה בת סוּבָּיְחְ. אבו הוריירה התאסלם על ידי א-טופייל בן עמרו, אחד בני שבט דאווס שאליו השתייך אבו הוריירה. כאשר שב א-טופייל לכפרו לאחר פגישתו עם הנביא, עליו השלום, והתאסלם בשנים הראשונות לשליחותו, אבו-הוריירה היה מן הראשונים להיענות. כאשר ביקר שוב א-טופייל במכה, אבו-הוריירה הצטרף אליו. שם זכה לכבוד לפגוש את הנביא עליו בירכת אללה ושלומו. אבו הוריירה גר בתוהאמה מספר שנים, אך רק בתחילת השנה השביעית להיג'רה הגיע הוא למאדינה יחד עם נוספים משבטו.

במאדינה גר אבו-הוריירה במסגד יחד עם נוספים מאהל א-סוּפְפַה (קבוצת מאמינים רבים אשר התאסלמו ועזבו את מולדתם). היה הוא אז רווק, ללא אישה או ילד. אך איתו הייתה אמו, שהייתה אז עדיין כופרת. הוא התפלל למענה שתתאסלם אך היא סירבה בתוקף.

יום אחד, הוא קרא לה לאמץ את האמונה באלוהים, ישתבח שמו ובנביאו עליו השלום, והיא התבטאה במילים קשות לגבי הנביא, שגרמו לו לצער רב מאוד. בעיניים דומעות, הלך הוא אל הנביא עליו השלום, ששאל אותו: " מה גרם לך לבכות,  אבו הוריירה?

השיב לו: "היום, קראתי לאימא שלי להתאסלם ושמעתי ממנה מילים שאינני אוהב. אנא, התפלל לאללה ישתבח שמו, שלב אימו של אבו הוריירה יקבל את האיסלם !!

הנביא, עליו בירכת אללה ושלומו, התפלל למענה. אבו-הוריירה סיפר: "הלכתי הביתה, ומצאתי את הדלת סגורה. שמעתי שכשוך מים וכשניסיתי להיכנס שמעתי את אימי אומרת: הישאר במקומך, אבו-הוריירה עצור!

ולאחר שלבשה את בגדיה, אמרה: "היכנס!" נכנסתי והיא אמרה: "מעידה אני שאין אל מלבד אללה ומעידה אני שמוחמד עבדו ושליחו". חזר אבו-הוריירה אל הנביא, עליו השלום, בדמעות של שמחה, בדיוק כפי ששעה לפני כן הוא הלך בדמעות של צער, ואמר לו: " הוי שליח אלוהים, יש לי בשורות. אלוהים ישתבח שמו ענה לתפילתך והדריך את אימו של אבו-הוריירה לאיסלם".

הוא ליווה את הנביא עליו השלום במשך כמעט ארבע שנים. ואהב את הנביא עליו השלום בנתינה גדולה ומצא יחס טוב עימו. הוא לעולם לא שבע מלהביט בנביא עליו השלום שנראה בעיניו ככל זוהר השמש ולעולם לא שבע מלהקשיב לו. ולעיתים קרובות היה מודה לאלוהים ישתבח שמו על מזלו הטוב ואמר: "השבח לאללה שלימד את אבו-הוריירה את הקוראן", השבח לאללה שקירב את אבו-הוריירה בחברות עם מוחמד עליו השלום".  

משהגיע אל מאדינה, ליבו של אבו-הוריירה התמלא ברצון להשיג ידע. זייד בן ת'אבת, חברו הנכבד של הנביא עליו השלום, תאר:" כשאבו-הוריירה ,אני ועוד חבר שלי היינו במסגד מתפללים לאלוהים ישתבח שמו, הופיע הנביא עליו השלום. הוא התקדם לעברנו והתיישב עימנו. השתתקנו לפתע והוא אמר: "המשיכו במה שהייתם עושים" אז חברַי ואני החלנו להתפלל לאלוהים בדברים שלמדנו לקרואם אחרי התפילה, לפני שאבו הוריירה הספיק, והנביא עליו השלום החל לומר "אמין" לתפילתינו. אז אבו-הוריירה נשא עוד תפילה ואמר:
" הוי אלוהים, אני מבקש ממך שתעניק זה את אשר ביקשו שני חבריי ומבקש ממך ידע שלא יישכח". הנביא עליו השלום אמר: "אמין". אז אמרנו: "אנו מבקשים מאלוהים ידע שלא יישכח", והנביא ענה "הנער הדאווסי ביקש זאת לפניכם".

בחיפושו אחר הידע, סבל אבו הוריירה ממצוקות וקשיים. לרוב היה הוא רעב ועני. אמר הוא על עצמו: "כשאני גווֵעַ ברעב, אני הלכתי לחבר של הנביא עליו השלום ומציע לו לחזור איתי על הפסוקים שמאיצים באנשים להאכיל את המסכינים ולסייע להם, בכדי שבסוף הוא ייקח אותי לביתו וייתן לי לאכול."

בזכות יכולת זיכרונו המעולה, אבו-הוריירה זכר בארבעת השנים בהן בילה עם הנביא עליו השלום, את כל פניני החוכמה שיצאו מפיו.  הוא הבין שבורך במתנה גדולה ושם לו למטרה למצות אותה עד תום לטובת האיסלאם.

היה לו זמן פנוי רב. שכן לא כמו המוהג'ירין-מהגרים רבים, הוא לא העסיק עצמו בשווקים, בקניה ומכירה. ושלא כמו אל-אנסאר (תושבי מאדינה) לא הייתה לו אדמה לעבד. הוא נשאר עם הנביא עליו השלום במאדינה והצטרף אליו במסעות, משלחות וקרבות. רבים מחברי הנביא נדהמו ממספר החדית'ים שהוא זכר ואף שאלו אותו לעיתים תקופות אם הוא שמע חדית' ממצב מסוים. טַאלְחה בן עובייד-אללה אמר: "אין לי ספק שאבו הוריירה שמע מהנביא מה שאנו לא שמענו". היה הוא אחד הפרשנים מבין הסחאבה.

אבו הוריירה אמר: "למדתי מהנביא עליו השלום שני דברים. אני חושף אחד מהם ומסתיר את השני. אם  אגלה אותו צווארי עלול להיכרת". פעם מַרוַּאן בן אֵל-חַכַּם רצה לבחון את כישרונו ביכולת הזיכרון. והוא ישב עימו בחדר אחד ומאחורי וילון הושיב מתעד, ללא ידיעתו של אבו הוריירה, והורה לו לרשום כל מה שאבו הוריירה אומר. שנה לאחר מכן, מרוואן קרא שוב לאבו הוריירה וביקש ממנו לשחזר את אותה שיחה אותה הוא תיעד, הסתבר שהוא לא שכח אף לא מילה.

אבו סעיד אל-חודַרי דיווח שהנביא עליו השלום אמר "אבו הוריירה הוא מעיין של ידע". אל-אעמאש גם תאר שאבו סאלח אמר: "אבו הוריירה היה המשנן הטוב ביותר מבין הסחאבה". יותר מכך, אבו הוריירה אמר על עצמו: "אני לא מכיר אף אחד מבין הסחאבה שזוכר היטב את החדית'ים של הנביא עליו השלום מלבדי." 

בזכות מאמציו האדירים, חדית'ים רבים של הנביא עליו השלום הועברו אל הדורות הבאים. הוא במקום הראשון בכמות החדית'ים שתועדו על-פי בקי בן מח'לד, 5374 חדית'ים. המחקר האחרון ביותר מראה שמספר החדית'ים שתועדו ממנו הם רק 1236. כמו-כן הוא גם דיווח שהיו לו ספרים של חדית'ים ברשותו. לפחות תשעה מתלמידיו של אבו הוריירה כתבו חדית' שמקורה ממנו. לפי דברי בן אל-גאווזי, ישנם 5374 חדיתי'ם שתועדו ממנו במוסנאד בקי, ו- 3848 חדית'ים במוסנאד של אחמד בן חנבאל.  לדברי אחמד שאקר, לאחר שהתעלם מחדית'ים דומים או חוזרים, נותרו 1579 חדית'ים אשר תועדו מאבו-הוריירה. הוא בחן ולמד מתוכם כ - 1500 חדית'ים מן התקופה שבילה עם הנביא עליו השלום שהם שילוב של סונה (הלכה) מילולית ומעשית. חסן בן עמר אל-דאמארי ראה ספרים רבים של חדית'ים ברשותו של אבו הוריירה. לעבד אל-עזיז בן מרוואן היו כמעט כל החדית'ים שנכתבו מאבו-הוריירה.  

רבים מן הסאחאבה והמאמינים סיפרו חדית'ים ממנו. מספרם היה שמונה מאות סאחאבים ומאמינים. והם נזכרו בספריהם של שישת האימאמים.

היה הוא מתעד דייקן ואמין. הוא תעד חדית' מהנביא עליו השלום שאמר: " למי שנכח בהלוויה עד שנסתיימו התפילות (למען המת), אלוהים יעניק לו שכר  של ק'יראט אחת (חלקת אדמה בגן עדן), ולמי שנכח עד שהמת נקבר שכרו כשתי ק'יראטים". עבד אללה בן עומר פיקפק בחדית' זה וביקש ממנו להיזהר שבמה שהוא מתעד מהנביא עליו השלום, כי הוא תיעד יותר מדי. אז אבו הוריירה אחז בידו ולקח אותו אל עאאישה אישת הנביא, שהייתה גם היא עדה לאותו חדית'. לאחר זאת  בן עומר אמר: "הפסדנו הרבה ק'רארטים." וכך הוא האמין בתיעוד החדית'.

החדית'ים המהימנים ביותר הם שתועדו על-ידי אל זאהרי, סעיד בן אל מוסאייב מאבו הורייירה, התיעוד של אבו א-זינאד מפי אל-אעראג מפי אבו הוריירה, והתיעוד של בן עאווף ואיוב מפי מוחמד בן סירין מפי אבו הוריירה. הוא הוזכר ב"טבאק'את אל ק'וראן" ( ספר שכבות הקוראן ). הוא גם הוזכר ב"תבחוראת אל–חופאז". בן עומר פעם אמר לו: "הוי אבו הוריירה, אתה לווית את הנביא עליו השלום יותר מכולנו, ובקיא אתה בחדית'י הנביא עליו השלום יותר מכולנו."

נודע היה הוא באדיקות אמונתו. נאמר שביום אחד הוא עבר דרך השוק במאדינה וראה כרגיל אנשים שקועים בעסקיהם במכירה וקנייה. הוא אמר להם: "עד כמה עסוקים אתם? וירושתו של הנביא עליו השלום מחולקת עכשיו, ואתם נשארים כאן! הלא תלכו לקחת את חלקכם?

הם שאלו אותו "היכן?" והוא ענה: "במסגד".

הם עזבו במהרה. אבו הוריירה המתין להם וכששבו אמרו לו: "הלכנו אל המסגד ונכנסנו ולא ראינו שום חלוקת ירושה..." הוא שאל: לא ראיתם אף איש במסגד?

השיבו לו: "כן, ראינו כמה אנשים מתפללים, כמה אנשים קוראים קוראן וכמה משוחחים מה כשר ומה לא כשר!

אמר:" זוהי ירושתו של הנביא עליו בירכת אללה ושלומו".

נאמר שהיה הוא מודה לאללה ישתבח שמו קרוב ל- 12,000 פעמים ביום. את רוב זמנו הוא העביר בפעילויות דתיות ומסירות לאללה ישתבח שמו. ק'יאם א-ליל (התפילה בלילה), התעוררות באמצע הלילה בכדי להתפלל, היה מנהג קבוע של משפחתו. הוא נשאר שליש, אישתו לשליש נוסף ובתו לשליש. בדרך הזו, בית אבו הוריירה אף שעה לא הייתה חולפת ללא עבודת אלוהים, זיכֵּר (הזכרת האל) ותפילה.

בתקופת ח'ליפות עומר, מונה הוא למושל בחריין. אך עומר, ירצהו אללה, חילק את רכושו. הוא חשב שהשיג את הכסף שלא ביושר. במשך כל חייו, נדיב ומנומס לאמו. הוא גם המליץ לאחרים להיות טובים ואדיבים להוריהם. פעם אמר לבתו: "אל תלבשי את הזהב בכדי שתינצלי מעונש להבת גיהנום". סוּפַר שאבו הוריירה בכה בזמן שחלה ונשאל "למה אתה בוכה? אמר: " אינני בוכה מדאגה בקשר לעזיבת העולם הזה, אלא כי שאני חושש שלא עשיתי מספיק ליום שבו שאעמוד בפני גן-עדן וגיהנום ואני לא יודע היכן אהיה".

לבסוף, אנו יכולים לומר כי למוסלמים  להוקיר תודה לאבו הוריירה על עזרתו לשמר ולהוריש הלאה את המורשת היקרה של הנביא עליו בירכת אללה ושלומו ולהביאה עד אלינו. נפטר הוא בשנה ה-59 להיג'רה בגיל שבעים ושמונה ונקבר באל-באקיע.