חלק 2

אבו בכר: גבר בין הגברים

לאורך רוב האירועים החשובים ביותר בחייו של הנביא מוחמד עליו השלום, חברו אבו בכר נוכח לצידו. ק'ורייש ( מתנגדיו ) המציאו כל תוכנית אפשרית בכדי להרוג את הנביא עליו השלום, אך כל ניסיונותיהם היו לשוא.

ההגירה אל מאדינה

באירוע הגירתם של הנביא עליו השלום ואבו בכר, ק'ורייש תיכננו להקיף את בית הנביא עליו השלום בבחורים צעירים וחזקים, אחד מכל שבט, בכדי להרגו כשיעזוב את ביתו לתפילת שחר . אללה יתעלה גילה את מזימתם לנביא עליו השלום וכך עלי בן אבו טאליב הסכים ללון בבית הנביא עליו השלום באותו הלילה. הנביא עליו השלום צעד ממש בין הצעירים הרוצחים-לעתיד בזמן שהם המתינו לו. הוא זרק קצת חול בפניהם וקרא פסוק מן הקוראן שאומר: "וגדרנו גדר לפניהם וגדר מאחוריהם, וכיסנו אותם במעטה, על כן עוורו עיניהם" (סורת י.ס: 9 ) ולא היו מודעים הם שביניהם עבר הוא, עליו השלום.                                בבוקר המחרת הצעיר שנבחר להרוג את הנביא, עליו שלום, גילה בביתו את עלי בן אבי טאליב והם כולם התבלבלו, תהו הכיצד מוחמד עליו השלום חמק. כשהנביא עליו השלום עזב את ביתו, בהגנתו של אללה יתעלה, ופנה ישירות אל ביתו של אבו בכר. אבו בכר המתין זמן מה עד שהנביא עליו השלום אמר לבסוף שזהו הזמן לעזוב את מכה ולקיים את המסע החשוב אל מאדינה.

בהמתנה דרוכה, אבו בכר התארגן למסעם. היו לו שני גמלים שהואכלו ונחו בכדי להיות מוכנים לשאת אותו ואת הנביא, עליו השלום, במסעם הארוך. מאדינה שוכנת צפונית למכה, אך הנביא עליו השלום ואבו בכר עזבו את מכה אל הכיוון הדרומי בתקווה שק'ורייש לא תצליח למקם את הדרך שלהם ובכך להשיג התקדמות על פניהם. הם הלכו למערה קטנה הנקראת ט'אור בה חיפשו מעט ביטחון.

אבו בכר אהב מאד את הנביא, עליו השלום, והיה מסור לטובת דת האיסלם מתחילת ראשיתה. היה הוא אדם רגשן ודאגתו היחידה, במיוחד באותו הזמן, הייתה הדאגה לשלומו וביטחונו של הנביא עליו השלום. אבו בכר נשא את הנביא, עליו השלום, במעלה ההר אל מערת ט'אור במטרה להסוות את עקבותיהם. כשהיו מוכנים להיכנס אל המערה, אבו בכר נכנס ראשון בכדי לוודא שהיא בטוחה. הוא לא חשש כלל לעצמו אך דרש לוודא לשלומו וביטחונו של הנביא, עליו השלום. הוא ניקה את המערה כמיטב שביכולתו והזמין את הנביא, עליו השלום, להיכנס. מעשה זה של אבו בכר תואר בקוראן: " אם לא תושיטו לו עזרה, הנה אללה כבר עזר לו כאשר גירשוהו הכופרים והוא שני מן השניים: שניהם היו במערה ואמר לחברו אל תתעצב-אללה עימנו! " ( סורת התשובה : 40 ). הם נשארו שם למשך שלושה לילות ובתו ההרה של אבו בכר, אסמא', הביאה להם מזון. היא לקחה סיכון גדול מאד כשעשתה זאת. היא חצתה את חגורתה לשניים בכדי לקשור באחת את שק האוכל, כך זכתה לכינוי בעלת שתי החגורות.

בינתיים, ק'ורייש היו מבולבלים לגבי מקום הימצאותו של הנביא, עליו השלום. הם היכו את עלי, בניסיון לדלות ממנו כל מידע לגבי תוכניותיו ומיקומו של הנביא עליו השלום. הם גם איימו על אסמא' וסטרו לה לשם אותה מטרה. אך שניהם לא פצו ולו במילה. לבסוף, ק'ורייש הציעו פרס לכל מי שימצא את הנביא, עליו השלום. כתוצאה מכך, מספר ציידי ראשים נענו להצעת הפרס של מספר גמלים, בתקווה לתפוס את הנביא מוחמד, עליו השלום.                                                                                                   בתוך כל המהומה הזו, אבו בכר עמד איתן לצד הנביא, עליו השלום, עד הסוף. הוא, כרגיל, היה רגוע ומסור, טוב לב מתמיד ונדיב.

קבוצה אחת של ציידי ראשים התקרבה אל פתח המערה בה הנביא עליו השלום וחברו הסתתרו. אבו בכר שאל "מה אם יסתכלו בין הבקיעים ויחשפו אותנו?" הנביא עליו השלום, רגוע מתמיד ובטוח באמונתו השלמה, השיב: "הס אבו בכר, מה דברייך על שניים, אללה השלישי להם!"

אללה יתעלה הבטיח את ביטחונם של הנביא עליו השלום ואבו בכר בשולחו עכביש לטוות קוריו בפתח המערה.

על פני פתחה של המערה, העכביש טווה את קוריו ושתי יונים בנו קן בכניסת המערה והטילו בו ביצים. כשראו זאת ציידי הראשים, הם האמינו בטבעיות שקורי העכביש השלמים והקן שלו היו הוכחה לכך שאף אדם לא נכנס למערה. אבו בכר היה עד לאירועים משמעותיים רבים בחייו של הנביא עליו השלום. ההגירה הייתה אחד מאירועים אלו.

כשנכנס הנביא עליו השלום אל מאדינה, והקהל היה מזמר ושר באושר ושמחה, אבו בכר היה חברו השקט והאציל.

קרבות התקופה המוקדמת

אבו בכר השתתף בכל הקרבות עם הנביא עליו השלום ועשה כמיטב יכולתו למען הפצת האיסלם. היה הוא טוב לב ועם זאת אמיץ. מקרים רבים הראו חלק מתכונותיו. אחד מהם היה בקרב בדר, ואחר בקרב טאבוק.  

קרב בדר היה מבחן גדול למוסלמים. היו הם מעטים במספר וחוו קשיים רבים. מספרם של ק'ורייש היה רב מהם בהרבה. הנביא עליו השלום התפלל לאללה יתעלה שיעזור להם ויחזק את צעדיהם. הוא, עליו השלום, המשיך לשאת תפילה ובקשה עד שגלימתו נשמטה מכתפיו. אז חברו הנאמן לעד אבו בכר הרים את גלימתו והניח אותה חזרה על כתפיו ואמר: "שליח אללה, התפללתָ מספיק לריבונך. הוא בטוח יקיים מה שהבטיח לך.

קרב בדר היה מבחן לכל המוסלמים. אבו בכר נאלץ להילחם בבנו שלו, עבד א-רחמן, באותו הקרב מפני שאז הוא עוד לא קיבל את האיסלם.  אבו בכר לא היסס להתעמת איתו ואף לצעוק עליו ולשאול היכן היה הונו  ?

לאחר מכן, כשאסף הנביא עליו השלום כסף לקרב טאבוק, המוסלמים מסרו כל דבר שיכלו לתת, אך אבו בכר שבר את כל השיאים בכך שנתן כל אשר היה לו לנביא עליו השלום מבלי להשאיר דבר לו ולמשפחתו. כששאל אותו הנביא עליו השלום מה נותר לו ולמשפחתו, הוא השיב: " אללה ושליחו מספיקים להם".

מותו של הנביא, עליו בירכת אללה ושלום

בימים שלפני מות הנביא עליו השלום, אבו בכר היה צמוד אליו תמיד. בזמן ההוא נשמע הנביא עליו השלום שאמר " החברה עימה אני מרגיש בטוח ביותר היא חברת אבו בכר, אילו הייתי רוצה חברות עם אחד מלבד אללה, הייתה היא החברות של  אבו בכר חברי. אליו אני חש חיבה ואחוות איסלאם. אף שער לא יישאר פתוח במסגד מלבד זה של אבו בכר".

בזמן שקרב מותו, הנביא עליו השלום סבל כאב רב. כשהגיע הזמן בו לא היה מסוגל יותר להוביל את התפילה, ביקש הוא, עליו השלום, מאבו בכר להוביל את המוסלמים בתפילות. עאישה, בתו של אבו בכר, ידעה עד כמה היה אביה רגשן וחששה שיהיה הוא נסער מידי מכדי לעשות זאת, אך הנביא עליו השלום התעקש לכן כך היה. ביום חייו האחרון של הנביא, עליו השלום, אבו בכר הוביל את המוסלמים בתפילת הבוקר. הנביא עליו השלום הרגיש מעט טוב יותר ובעזרת שניים מחבריו הוא הביט על המוסלמים מתפללים מאחורי אבו בכר. הוא חייך משמחה וחזר לחדרו.

הנביא עליו השלום נפטר מספר שעות לאחר מכן. כולם הרגישו אובדן גדול וחוו צער עצום. כשאבו בכר שמע את הבשורה המרה הלך הוא מיד לביתה של עאישה בו היה הנביא עליו השלום. הוא חשף את פניו בעדינות מפני המעטה נישק אותו ובכה. אז אמר: " הקרבתי את אמי ואבי למענך. אללה, לבטח, לא יביא אותך אל המוות פעמיים. הרגע חווית את המוות שאללה ייעד" .

למרות צערו, השקפתו וגישתו של אבו בכר התמלאה בביטחון כשראה כמה מוסלמים מבולבלים ונבוכים מן השאלה כיצד יכל נביאם האהוב, עליו השלום, למות. הוא עמד בפניהם באומץ ואמר: " ועכשיו, זה שעבד את מוחמד, יודע שמוחמד מת. אך זה שעבד את אללה, החי הנצחי שלעולם אינו ימות. אללה אמר "ואין מוחמד אלא שליח כן היו שליחים לפניו. אם ימות או ייהרג התשובו על עקבותיכם ומי שישוב על עקבותיו לא יזיק לאללה במאום ויגמול אללה למוקירי התודה". [סורת בית עמרם : 144).

בדרך זו הזכיר אבו בכר לאנשים את מציאותם: לעבוד ולציית לאללה. לא לקח זמן רב עד שאל האנסאר, ילידי מאדינה, והמוהג'ירין – המהגרים ממכה, קיבלו את אבו בכר כח'ליף ישר ובזאת החל פרק חדש בהיסטוריית האיסלם: הנהגתם הישרה של הח'ליפים.