הזכות שלנו למשה עליו השלום

בן עבאס מספר כי כשהגיע הנביא מוחמד עליו ברכה ושלום למדינה הוא היהודים צמים ביום העשירי לחודש מוחרם. וכאשר שאל אותם על כך הם ענו: "זהו יום טוב. זהו יום שבו אללה הציל את בני ישראל מהאויב שלהם. לכן משה צם אותו, ואנחנו הולכים בדרכו". הנביא עליו השלום השיב: "לי יש יותר זכות למשה מאשר לכם". והוא הורה למוסלמים לצום את היום הזה.

בחודש מוחרם לפני כמה אלפי שנים, אללה הציל את אחד מנביאיו ואת ההולכים עימו מהמדיניות המדכאת של אחד מהעריצים הגדולים בעולם. הנביא משה עליו השלום ובני ישראל שעליהם הוא בא להגן, היו נתונים תחת רדיפה ממושכת וחסרת רחמים עד אשר ניתן היה לחשוב שהסוף לא נראה באופק. אולם כאשר הסוף בכל זאת הגיע והביא לשקיעתו של פרעה, היום הזה נחשב להקלה גדולה ולברכה, עד אשר הוא נקבע כיום צום בדתנו כדי לציין גם את ההודאה לאללה וגם את הסולידריות שלנו עם אחינו המוסלמים אשר שמרו על אמונתם תחת העריצות.

בעודנו ממשיכים לצום את העשירי לחודש מוחרם כמה אלפי שנים לאחר מכן, אני חושב שזה רק מתאים להוציא מסיפורם של בני ישראל תחת שלטונו של פרעה כמה תובנות רלבנטיות, על מנת להבין ממה באמת בני ישראל ניצלו. אולי על ידי הבאת כמה דוגמאות מהדרכים בהם נהג פרעה לרדוף את בני ישראל, נוכל להסיק כמה דברים בין המציאות שעמדה בני ישראל לפני אלפי שנים לבין המציאות שעומדת בפני האומה המוסלמית היום. ואולי על ידי כך נוכל להעריך טוב יותר, מדוע אנחנו צמים ביום הזה ואיזה מקום צריך לפנות לו בלבנו.

בואו אם כן נבחן כמה משיטותיו של פרעה לפי הקוראן:

1. דמוניזציה

בסורת ג'אפיר, הפסוק 26, פרעה אומר: "…הניחו לי להרוג את משה, ולו גם יזעיק את ריבונו. אכן אני חושש שהוא ישנה את דתכם או שיפיץ על הארץ את הרעה".

כאן אנחנו רואים שפרעה מאשים את משה בשתי האשמות:

א) הוא רוצה לשנות את דרכי חייהם של המצריים .

ב) הוא רוצה להפיץ הרס ורעה על הארץ.

נשמע מוכר ? למעשה, משה נשלח על ידי אללה לפרעה בעבור שתי סיבות: לסיים את הדיכוי של בני ישראל על ידי פרעה, ולקרוא לפרעה לסגוד לבורא. אם כן, המשימה שלו הייתה בדיוק ההפך ממה שפרעה האשים אותו בעוד שפרעה עצמו עשה בדיוק את אותם הדברים בהם הוא האשים את משה. זהו מקרה קלאסי של מה שנקרא בפסיכולוגיה השלכה (תבדקו את זה מעניין).

לאחר מכן, פרעה בצורה אירונית מציב את עצמו כמגן של ה"טוב" אל מול ה"רוע" שמשה מביא עמו : "…אינני מראה לכם אלא רק את מה שאני רואה לנכון, ולא אוביל אתכם אלא בדרך הישר". (סורת ג'אפר : 29). ממש כפי שאללה ציין בפסוק 11 בסורת הפרה : "בהיאמר להם, 'אל תחמסו את הארץ!' יגידו, אין אנו אלא דורשי שלום".

כפי שניתן לראות, המנהג של דמוניזציה והאשמת הקורבן באלימות, שחיתות וכדומה הוא מנהג די עתיק. היום המושגים האופנתיים הם: 'קיצוניות', 'רדיקאליזם', 'טרוריזם' וכדומה. אם פרעה היה יודע את המילים הללו, הוא כנראה היה משתמש בהם נגד משה בעצמו עליו השלום.

2. זלזול

בסורת א-זוח'רוף, הפסוקים 51 – 53 , פרעה אומר: "וקרא פרעה אל בני עמו לאמור: 'הוי בני עמי, האם לא לי המלכות במצרים והנהרות הללו זורמים מתחתי? האם אינכם רואים?  האין אני טוב מחסר הערך הזה אשר לא מדבר ברורות? מדוע לא עוטר בצמידי זהב או באו עמו מלאכים מאוחדים?"  (סורת א-זוח'רוף: 51 – 53 ) .

משה הלך לפרעה בגלל שתי סיבות: לסיים את הדיכוי של האחרים ולקרוא לו לסגוד לבורא. פרעה יודע שאין לו שום טיעון מוסרי או הגיוני לאף אחת מהדרישות הללו של משה. אז המוצא היחיד שלו הוא לזלזל במשה על מנת להסית את תשומת הלב של הציבור מעבר לעובדות. במקום לגשת לדרישות הללו באחריות ובהגינות, הוא מציג את עצמו כסמכות חזקה ומבוססת העומדת מול אדם מגמגם, חלש ומנודה, אשר לא מציע שום יוקרה או מעמד לאותו אדם חסר מזל שיצטרף אליו. כל זאת בניסיון לסתור את הלגיטימיות של הדרישות שנאמרו.

גם היום משתמשים באותה טקטיקה. אנחנו שומעים לרוב כי חלקים מסוימים מהשריעה מתוקפים כמיושנים, ברבריים, לא תרבותיים, לא אנושיים וכדומה. אנחנו תמיד שומעים על הצורך שיש למוסלמים במקומות מסוימים בעולם ללמוד כיצד לחיות במדינות שיש בהם 'חופש' וכדומה. תמיד מלמדים את המוסלמים שהם צריכים לתת לאחרים לפתור את הבעיות שלהם מכיוון שהם חלשים ותלותיים במעצמות ובשום פנים ואופן הם לא  יכולים להסתדר בלעדיהם. על המוסלמים להיות חסרי משמעות, מתגוננים ומתנצלים ועוד ועוד.

שום דבר מזה הוא לא מקרי. זוהי טקטיקה מכוונת אשר שאולה מדרכי הפעולה של לא אחרת מפרעה, והמטרה שלה היא כפולה: ליצור תסביך נחיתות במוחות המוסלמים ובאותה העת ליצור מסך עשן על מנת למנוע מאלו שאינם מוסלמים להימשך לאמת. המסר של משה היה מאוד ברור והגיוני: הפסק מייד עם הדיכוי של האחרים והתחל לסגוד לריבונך. הזלזול של פרעה הוא לא אחרת מאשר פעולה של ייאוש וטקטיקה של מניפולציה כדי לפצות על כך. כפי שמצויין בפסוק : "כך הסית את בני עמו והם צייתו לו…"

3. מאסר

בסורת המשוררים, פרעה אומר: "…אם תיקח לך אלוה אחר מלבדי, ללא ספק אעשה אותך מבין האסירים". ( סורת המשוררים : 29).

האיום הזה בא באמצע העימות הפומבי בין משה לפרעה, בעוד שמשה הציג ברהיטות טיעון אחרי טיעון אודות האמונה באל אחד. האנשים החלו לשמוע את המסר המוזר והחדש הזה, ופרעה לא אהב זאת בלשון המעטה. זה היה מסר רדיקלי ('המגיע אל השורש' לפי ההגדרה במילון ולא 'קיצוני'), וזה בדיוק מה שהקריאה לייחד את אללה הייתה כפי שהוצגה על ידי משה וכל שאר הנביאים. זהו מסר פשוט וחד משמעי לאלו אשר מחפשים ענווה, אך זהו גם מסר ברור ואזהרה לכל מי שחושב שהוא בדרגה של אל, כמו פרעה. הדרך היחידה להשתיק את משה ואת המסר שלו הייתה לכלוא אותו. האיום במאסר תמיד מגיע כאשר ישנם כאלה שמביעים אמונות ועמדות לא פופולאריות, ולא חסרות דוגמאות גם מהאומה המוסלמית בעבר ובהווה. כליאה אם כן, באה כדי לשמש כעוד כלי לדיכוי והכנעה.

לעומת זאת, האיום בכליאה יכול לשמש גם ככלי לכפייה של מעשים מסוימים, בדרך כלל מעשים מבישים מטבעם. בסורת יוסף, פסוק 32 אנחנו קוראים כי הנביא יוסף היה נתון תחת איום מכיוון שהוא סירב לשכב עם אשתו של האדון:  "…אכן שידלתי אותו על נפשי והוא כבש את יצרו. אולם אם לא יעשה כדברי, יושלך ללא ספק לכלא ויהיה מן המושפלים" ( סורת יוסף  : 32 ). תשובתו של יוסף הייתה פשוט לומר:
" אמר: ריבוני הכלא אהוב עליי מלעשות את אשר הן מבקשות". וכך קרה, כאשר הוא נכלא בעודו מסרב לציית לדרישה המבישה והבוגדנית: "וכך נראה להם לאחר שהם ראו את האותות לאסור אותו לזמן מה".

מי ייתן ואללה ישחרר את כל המוסלמים הכלואים מתוך דיכוי וכפייה בכל העולם, אמין.

4. החדרת פחד חברתי

בסורת יונס, פסוק 83, אללה ישתבח שמו אומר: "ואיש לא האמין למשה זולת מעט מבני עמו, מתוך חשש מפרעה ונכבדיהם על כך שירדפו אותם…" (סורת יונס : 83) .

פחד הוא אחד האמצעים היעילים ביותר כדי להתמודד עם נוכחות לא רצויה מהעובדה הפשוטה שזהו צעד מניעתי אשר מיועד לשמור את היחיד, הקבוצה או החברה כולה על המשמר. במקום לחכות עד שהמסר מופץ או עד שתנועה מסוימת מפרה את הסטטוס-קוו, קל יותר להפחיד את כולם ולגרום להם ליישר קו עד לקונפורמיות מלאה. במקום לאפשר למשה את החופש ללמד את המסר שלו ולאבד תוך כדי כך מספר רב של תומכים, פרעה מתחיל בקמפיין של הפחדה אשר ידכא כל השפעה או אפילו כל גילוי של סימפטיה כלפי משה ותומכיו. בדרך הזאת, לא רק שמשה לא יוכל להפיץ את המסר שלו, אלא גם לא יהיה שום רמז פומבי לתמיכה במסר שלו. מדוע? מכיוון שהמסר של משה תוקף ישירות את היהירות של פרעה ואת הדיכוי שהוא מפעיל כלפי האחרים. הוא חייב להשתיק את המסר הזה כדי להמשיך את השליטה שלו. כל גילוי ולו הקטן ביותר אשר יכול להפריע לשליטה המוחלטת חייב להיות מזוהה, מבודד ומחוסל. פרעה למעשה הפך להיות מאסטר באומנות השליטה באמצעות טרוריזם. שפירושה: 'השימוש הפוליטי של טרור או הפחדה'.

המילים של הפרשן ד''ר סייד ק'וטוב מתארים היטב את מצבו של משה:

לחברה יש היגיון שלטוני ומצב קיים, הלחץ שלה חזק, והמשקל שלה כבד על כל אחד אשר לא מוגן על ידי חברים חזקים בחברה או על כל מי שמאתגר אותה ללא עוצמה מספקת… האדם אשר עומד מול כיוונה של החברה – מול ההיגיון השלטוני שלה, מול הסטנדרטים שלה, מול התפיסות שלה, מול חוליה וסטיותיה – ימצא את עצמו זר וחסר אונים אלא אם כן הסמכות עליה הוא נשען באה ממקור חזק יותר מאנשיה, תמידי יותר מן הארץ, ואציל יותר מהחיים…

זה בדיוק היה המצב של משה עליו השלום. הקמפיין של פרעה היה נגדו ונגד המסר שלו, נגד אמונתו ונגד מילותיו ודרך חייו – למרות שהוא ספג דמוניזציה, זלזול ואיומים במאסר ועינויים, ולמרות שהחברה כולה פחדה אפילו לגלות שבריר של אהדה כלפיו, הוא לא סטה לרגע מהמסר שלו.

יתרה מזאת, למרות מסע ההפחדה של פרעה, היו מספר אנשים אשר בלעו את פחדיהם ועמדו באומץ כדי להגן על משה עד כדי קבלת המסר שלו, כפי שאנחנו למדים מסורת ג'אפר, פסוק 28:  "ואז אמר מאמין מבני משפחת פרעה, אשר הסתיר את אמונתו, האם תהרגו אדם אשר אומר: 'ריבוני הוא אללה' והוא הביא אותות מעם ריבונכם?…" (סורת ג'אפר: 28 ) .

האדם הזה היה אם כן קרוב קרבת דם לפרעה, והוא בא להגן על האמת למרות שכל שאר החברה מפחדת או מתעלמת מכך. ובאותה נשימה, אם נביט על מצבים שונים בהם מעורבים היום מוסלמים, נמצא כי הרבה אנשים שאינם מוסלמים עומדים באומץ על מנת להגן עליהם יותר מאשר אחיהם המוסלמים. היינו עדים אפילו לכמה כאלה, ממש כמו בן משפחתו של פרעה, אשר בחרו להתאסלם כפי שקרה עם לוחמים בצבא נגד עיראק או עם סוהרים בבית הכלא שבגואנטמו למשל .  

אלו הם רק כמה דוגמאות מתוך רבים, אבל ההצהרה של הנביא מוחמד ליהודים במדינה: "לי יש יותר זכות למשה מאשר לכם" כאשר הוא ציווה על המוסלמים לצום באותו היום, צריכה להיות בעלת משמעות רבה יותר בעבורנו, בעודנו רואים ממה ניצלו בני ישראל ומול מה אנחנו מתמודדים אלפי שנים מאוחר יותר. באותה מידה אנו מתפללים לאותה עזרה וניצחון מאללה כפי שניתן להם, ואנו מבקשים מאללה שיעשה אותנו איתנים באמונתנו גם ברגעים הקשים ביותר, ממש כמה משה שנייה אחת לפני שים סוף נחצה לנגד עיניו.