( השבח לאללה الحمد لله )

קורא יקר, הנה מאמר מאלף על הביטוי الحمد لله ( השבח לאללה ), מאת הפרופסור המוסלמי והמרצה לשפה הערבית בקנדה : נועמאן עלי ח'אן. אחד האחים שאנחנו מקווים שאללה יג'זיה כל טוב תירגם אותו לעברית . הנה המאמר :

כתיבה על המימדים הלשוניים שבקוראן, לקהל שאין לו בהכרח רקע בתחום הדקדוק הערבי וברטוריקה שלו יכול להיות מאוד מאתגר. לכן עומד לנסות ולנווט מעבר לעיניינים טכניים בשפה, תוך כדי בניית בסיס להבנת הנושא המדובר מבלי להיות מתוחכם מידי.

המילים ‘אלחמדו-לילה’ הם ללא ספק שניים מהמילים אשר מובעות הכי הרבה בשפתותיהם של מוסלמים רבים מסביב לעולם. אחרי הבסמלה (כינוי למשפט – בשם האל הרחמן והרחום), זוהי ההצהרה הראשונה אשר מוזכרת בסורת אל פאתיחה – הסורה הראשונה בקוראן. ודרך אחת לבחון את היופי, הדיוק, הגירוי המחשבתי וצחות הלשון אשר מופיעים בקוראן היא לבחון את הסיבה לבחירת המילים הספציפיות בכל פסוק. שכן השפה הערבית היא שפה עשירה, והיא מלאה במילים רבות בעלי משמעות דומה.

למילה חַמְד, אשר מתורגמת לרוב כ- שבח, יש מילים אחיות בדמות: שֻוקֻור, מַדחְ ותַ’נַאְ’.

השוואה בין מַדחְ , חַמְד ותַ’נַאְ’

מדח ( مَدح ) = שבח + הזכרה של תכונות או מעשים נעלים המיוחסים למישהו או משהו.

בהשוואה ל- חמד ( حَمد ) = שבח + הכרה בתכונות ובמעשים הנעשית מתוך אהבה אמיתית, הערצה, כבוד, תודה והערכה.

מדח יכול להיעשות בעבור החיים והמתים, בעבור בעלי בינה (אנשים, מלאכים, שדים) ובעבור חיות.

חמד מופנה באופן ספציפי אך ורק ל’חיים בעלי הבינה’.

מדח יכול להיעשות לפני מעשה ראוי או אחריו (כלומר כתוצאה ממנו). לכן אפשר גם לעשות מדח למישהו שמעולם לא עשה מעשה טוב בחייו ואי אפשר יהיה לייחס לו אף פעם משהו טוב גם בעתיד.

חמד אפשרי רק לאחר תרומה אצילה וראויה לשבח מסוג כלשהו.

ת’נא’ הוא סוג של מדח מרשים יותר, רהוט יותר ומחניף יותר.

לסיכום: כאשר אנו משתמשים בחמד במקום מדח או ת’נא’ :

א. אנחנו מכירים בנצחיותו של אללה.

ב. אנחנו מזהים את תכונותיו וסגולותיו כראוים לשבח.

ג. ישנו היבט חשוב של כנות בשבח שלנו הנובע מאהבה  והערצה. 

ד. איננו רק מכירים בתכונותיו הנעלות אלא אנחנו גם מעריכים אותם כטובה עלינו ומודים לו על כך.

השוואה בין חַמְד לשֻוקֻור

שוקור (תודה) הוא כתוצאה מטובה כלשהי אשר באה על האדם ממישהו אחר.

חמד הוא כתוצאה ממשהו טוב אשר השפעותיו עוברים בהרבה מטובה אחת.

שוקור מיוחס באופן בלעדי לטובות כלשהן והוא לא מכיל הערכה או שבח לתכונות ראויות לשבח. לדוגמא :אנחנו לא מודים למישהו בגלל שהוא חכם או חזק.

חמד הוא בעבור טובות וגם בעבור תכונות ראויות לשבח, גם אם הם לא מועילות לנו באופן ישיר. לדוגמא: אנחנו אומרים אלחמדולילה כאשר אנחנו שומעים שהחבר שלנו קיבל ציון טוב במבחן שלו.

לסיכום:

א. המדח רחב מדי בהיקפו ובשימושו והוא לא מדוייק מספיק.

ב. השוקור צר מדי בהיקפו ושימושו גם לא יהיה מדוייק מספיק .

ג. החמד בניגוד לשוקור ולמדח מכיל בתוכו גם מניע של כנות אמיתית.

המילה אללה בביטוי אלחמדולילה

בשורות שלמעלה, עברנו בקצרה על מספר מילים שבחירתם הייתה משנה לחלוטין את המסר האלוהי- אלחמדולילה. בואו נבחן כעת את המילה ‘אללה’ עצמה. זהו שם ייחודי שמאפיין את ריבוננו. ומקריאת הקוראן אנו למדים שלו שייכים השמות והתכונות הנעלות**. מדוע אם כן זהו השם שהכי ראוי להשתמש בו בביטוי הזה ולא בשמות כמו: א-רחמן (הרחמן), אל ח’אליק’ (הבורא) וכד’? מהסיבה הפשוטה שכל שימוש בשם אחר, יגרום לכך שה-חמד שלו יהיה מזוהה עם יכולת ספציפית או תכונה ספציפית. על ידי השימוש במילה אללה, החמד מיוחס לו באופן בלתי תלוי בתכונה מסויימת או תלוי בכל תכונותיו בו זמנית!

מגוון דרכים לעשות חמד לאללה

השפה הערבית מאפשרת גמישות רבה בתקשורת. כך שישנם דרגות שונות של הֵדְגשים בהם אמירה מסויימת יכולה להיאמר. וישנו מספר רב של אפשרויות שאנחנו יכולים לשנות במבנה המשפט. ביטויים דומים שיכולים להיאמר הם :

אַחְמַדֻ אלּלהַ < أحمدُ اللهَ > “אני משבח את אללה“.

נַחְמַדֻ אלּלהַ < نَحْمَدُ اللهَ > “אנחנו משבחים את אללה“.

אִחְמַדֻ אללהַ < اِحْمَدُوْا اللهَ > “שבחו את אללה!“

1. כל המשפטים שלעיל הם משפטי פועל (בערבית- ג’ומאל פיעְלִיה). ומבנה המשפט מצביע בהכרח על התרחשות מסויימת שקשורה להם. אלחמדולילה לעומתם הוא משפט שֵמי (ג’ומאל אִיסְמיה) וככזה הוא מהווה צורת הצהרה מודגשת בשפה הערבית הקלאסית. דבר שני, ביטוי כזה מראה על המשכיות, יציבות ותמידיות. ומאפיין נוסף של מבנה המשפט השמי הוא בכך שהוא מעביר מסר החלטי.

2. משפט פועל מייחס תכונה או פעולה לנושא ספציפי. בדוגמאות המוצעות למעלה, “אני” , “אנחנו” ו”כולכם” בהתאמה, הם הנושא הספציפי בכל משפט. אלחמדולילה כמשפט שמי לעומתם, לא מציין נושא וזה מה שעושה אותו הצהרה מקיפה ואוניברסלית. אני, אנחנו, את/ה, אתם/ן, הם/ן , אנשים, חיות, סלעים, עצים ואף כל הבריאה הזאת כלולה בביטוי הזה! דבר נוסף שחשוב לציין בעניין הזה הוא שלא משנה אם מישהו או משהו עושה חמד לאללה או לא, החמד עדיין הוא לאללה.

3. משפטי הפועל שבדוגמאות לעיל מוגבלים על ידי הזמן והיישום. ואילו הביטוי המקורי לא מוגבל על ידי הזמן ויישומו הוא אוניברסלי. על ידי ניסוח הביטוי כ- אלחמדולילה, הדרך שבה עושים את השבח נשמרת לא מפורטת בעוד שבניסוחים של משפטי הפועל השבח מתבצע באמצעות הלשון.

 “…وَإِن مِّن شَيْءٍ إِلَّا يُسَبِّحُ بِحَمْدِهِ وَلَٰكِن لَّا تَفْقَهُونَ تَسْبِيحَهُمْ…”

["...ואין יצור (או דבר) אשר לא יהללו בשבחו , ואולם אתם לא תבינו את דברי תשבחתם..." ] – סורת אל איסרא’- 17, פסוק 44.

4. במשפט פועל, ישנה אפשרות לתאר פעולה של נושא מסויים שהנשוא שלה לא היה ראוי לה. למשל במשפט: “שילמתי לו”. יכול להיות מצב שהוא כלל לא היה ראוי לכך שאשלם לו. במשפט שמי לעומת זאת, המשמעות היא שהוא בהכרח היה ראוי לכך. השבח לאללה!

5. כאשר אנחנו אומרים אלחמדולילה- השבח לאללה, אנחנו גם מכירים בכך ש- חמד הוא משהו ששייך לאללה, בעוד שבמשפט פועל איננו יכולים לטעון זאת. כאשר אנחנו משתמשים בצורת הציווי- ‘שבחו את אללה!’ במקום ‘השבח לאללה’, ישנם מספר חוסרים. ראשית, ישנה תחושה שהשבח הוא בקשה מקהל מסוים. בעוד שכאשר אנחנו אומרים אלחמדולילה, אנו מצהירים כי השבח לא תלוי במענה לציווי או בקשה. כמו כן, המענה יכול לרמז על תגובה אשר באה באופן לא רצוני וחופשי. ואילו אלחמדולילה היא הצהרה חופשית ורצונית אשר נעשית על ידי כל צורות הבריאה.

מדוע יש ‘אל’ (ה’ הידיעה) ב- אַלחַמְדֻו

אלחמדו הוא ביטוי מוחלט יותר ומתאים יותר כפי שאני נוהג להסביר בקורס המבוא שלי. ד”ר פאדיל מנסח במאמרו את ה- אַל כ: < الحمد المعروف بينكم هو لله > כלומר הצורה המובחנת והאוניברסלית של חמד שייכת אך ורק לאללה. ה- ‘אל’ מייצג גם מובן של שלמות מוחלטת (כל השבח שייך לאללה). ואף אחת מהתכונות הללו לא באות לידי ביטוי בגרסת המילה הפשוטה- חמד.

מדוע לא לומר אִינַּא אלְ חַמְדַ לילּה?

מי ששמע פעם את האימאם בדרשת יום השישי, שמע גם את הביטוי ‘אִינַּא אלְ חַמְדַ לילּה’ (’אכן השבח הוא לאללה). פירוש המילה- אִינַּא הוא: “אכן, ללא ספק” ומשתמשים בה בשפה הערבית על מנת להדגיש ולחזק הצהרה מסוימת. מהי אם כן הסיבה באי הדגשת השבח לאללה בצורה הזאת בסורת ‘אל פאתיחה’ ?

ובכן, התשובה לכך היא שבשפה הערבית המשפטים מחולקים ומקוטלגים על פי מספר רב של זוויות ונקודות מבט. אחת מנקודות המבט הללו היא ג’ומלה ח’בריא לעומת ג’ומלא אינשאיא. באופן בסיסי, פירוש ההבחנה הזאת הוא בכך שמשפטים מסויימים בערבית יכולים להיות הצהרתיים (שניתן לשפוט אותם כנכונים או כלא נכונים) או שהם יכולים להכיל בתוכם אלמט רגשי. משפטים מהסוג השני, הם משפטים סובייקטיביים אשר לא מדברים בהכרח על עובדות אלא מכילים רגש בתוך האמירה. וכאשר מוסיפים אִינַּא לאמירה מסויימת, היא יכולה להיות שייכת רק לסוג המשפטים ההצהרתיים ולא ניתן לייחס לה שום מימד רגשי. כלומר עצם העובדה שאנחנו לא משתמשים במילה אִינַּא, המשפט עדיין נשאר אינפורמטיבי והמימד הרגשי הופך להיות תלוי בהקשר שלו.

חישבו על זה כך: אם אוטובוס חולף על פניכם תוך שהוא מפספס אתכם בסנטימטר אחד ואתם אומרים- אלחמדולילה!, אתם לא בדיוק מצהירים על עובדה אלא אתם מביעים בלשונכם רגש פנימי יותר. והבעת הרגש הפנימי הזאת נשמרת, כל עוד אנחנו לא מוסיפים את המילה אִינַּא.

מדוע לא לומר לילהי אל חמד?

במהלך עונת החאג’ אנחנו אומרים- ‘אללהו אכבר ולילהי אל חמד!’ (אללה הוא הגדול ביותר ולאללה השבח). זוהי צורת הקדמה (תק’דים) בדקדוק הערבי אשר משרתת לשם צביעת המשפט בייחודיות. כלומר החמד שייך רק לאללה. השימוש בביטוי הזה מתאים לתקופת החאג’ מכיוון שהמסגד המקודש במכה שימש בעבר באופן לא הולם לעשיית שיתוף (ראו שירכ במילון מונחים) עם אללה. לכן אמירת הביטוי בצורה הזאת מביעה הכחשה לכך באופן חד משמעי. צורת ההקדמה משמשת גם כאמצעי להסרת ספק.

אז מדוע אין שימוש בביטוי הזה ב’סורת אל פאתיחה’? מכיוון שהקונטקסט של סורת אל פאתיחה לא מצריך ביטוי להסרת ספק והוא עומד בפני עצמו כתשובה לכל אתגר. כלומר אם מישהו מייחס חמד לאללה והוא מוסיף לו מישהו אחר, עליו ללמוד שהחמד הוא משהו ששייך רק לאללה. סורת אל פאתיחה איננה באה כתגובה או כויכוח לאלו אשר ייחסו לאללה שותפים. אבל הביטוי ‘לילהי אל חמד’ כן נמצא בקוראן ונוכל למצוא באופן מעניין בסורת אל ג’את’יה :

 “فَلِلَّهِ الْحَمْدُ رَبِّ السَّمَاوَاتِ وَرَبِّ الْأَرْضِ رَبِّ الْعَالَمِينَ” ["על כן לאללה השבח, ריבון