התחייבות המוסלמי בהוראות האסלאם והמוסר שלו ויישומם, מבטיחה, אחרי העזרה של אללה לו את האושר הנפשי, דבר שייחסן אותו נגד הרבה מחלות שנגרמות מתוצאה נפשית. אולי הדועא והאזכור מבין הדרכים החשובים שאללה נתן לנו, כדי להתחסן מנגד משברים ושאר האסונות לפני שקורים. וגם כדי להסיר את המשברים והאסונות אחרי שקורים. אללה יתעלה אמר" הקוראן אשר נוריד ממרומים יביא מרפא ורחמים למאמינים, אך לבני העוולה לא יוסיף דבר זולת אבדון" (סורת המסע הלילי:82).

וגם אומר" אמור, הוא למאמינים מקור הדרכה ומרפא" (סורת המוצגים אחד אחד:44)

ושיידע שהטיפול ע"י הקוראן והנסיעה בדרך של הנביא עליו השלום, דבר שמחייב אמונה צודקת של המטפל והמטופל. לא צריך להבין מזה שצריך לעזוב את הטיפולים בתרופות חומריים, וללכת בדרכים המותרים. הנביא עליו השלום אמר: "הוי עובדי אללה, קבלו טיפול רפואי, כי אללה לא ברא מחלה בלי תרופה". (בן חבאן)

צריך גם להיזהר מתרופות שאללה אסר אותן. אבי הורירה אמר: הנביא עליו השלום אסר להשתמש בתרופה מתעובת" (אלמוסתדרכ)

בן אלקיים ז"ל אמר: יש דבר שצריך לשים לב אליו, הוא שהאזכורים והפסוקים מן הקוראן, והדועא שמשומשים בטיפול, וגם נגד עין רעה, אם היא בעצמה טובה ומחלימה, אבל זה צריך גם רצון חזק של המטפל והשפעה שלו. ואם ההחלמה מאחרת זה לחולשת השפעת המטפל, או לאי קבלת החולה, או בגלל שיש משהו חזק שמונע את הצלחת התרופה, כמו בדיוק בתרופות הרגילות, כאשר הן לא משפיעות בגלל אי קבלת הטבע לתרופה זו.

הוא גם אמר בדיבורו על הדרך של הנביא עליו השלום בטיפול במחלות: טיפול מסוג זה בשני דרכים: אחת, מצד החולה. השני, מצד המטפל. זה שמצד החולה צריך להיות בכוח שלו, והפנייה הצודקת שלו אל בורא הנשמות, והבקשה הנאמנה לעזרה מאללה. כי זה סוג של מלחמה, והלוחם מנצח את האוייב שלו בשני דברים, נשק טוב, ויד חזקה. ואם יש מחסור באחד מהם הנשק לא עוזר הרבה. ומה אם אין לו את שניהם: הלב ריק מאמונת הייחוד, וההישענות על אללה, והיראה ממנו, ואין לו נשק. דבר שני: מצד המטפל שיהיה בו את שני הדברים גם כן.