אחרי הפטירה

הנביא מוחמד עליו השלום נפטר, והידיעה התפשטה בכל אל-מדינה. וחשכה נפלה על כל הבתים . אנש בן מאלק נזכר ביום כניסת הנביא לעיר אלמדינה והשווה אותו ביום מותו של הנביא באמרו : מעולם לא ראיתי יום יותר טוב וזוהר מיום שבו הגיע הנביא מוחמד למדינה . ומעולם לא ראיתי יום חשוך וקשה כיום פטירתו של הנביא מוחמד.

כאשר נודע לפאטימה בתו של הנביא את דבר מותו, אמרה: אבי, נעניתָ לקריאת אלוהים ... אבי, גן עדן משכנך ומקלטתך, אבי, לגבריאל אני מודיעה על פטירתך .

כאשר נודע לעומר בן אלח'טאבּ דבר מותו של הנביא, כעס ואיים באומרו : גברים צבועים טענו ששליח אלוהים מת, והוא לא מת כלל. אלא הלך לבוראו כמו שהלך משה בן עמראן ונעדר ארבעים לילה וחזר אחריהם לעמו אחרי שטענו שהוא מת. כך גם הנביא אשר אני נשבע שהוא יחזור ויכרות ידי ורגלי גברים שטענו את מותו.

עומר נהג כך מדעת עצמו כפי שהסביר ביום שאחרי : " אתמול הצהרתי בפניכם דברים שלא היו כמו שהצהרתי . ואני נשבע שאת דברי לא אמרתי כציטוט מדברי אלוהים ולא מדברי נביאו מוחמד, אילא שקיוויתי בדברי ששליח אלוהים יחיה כדי שידאג לנו".

ואילו אבו בכר, לא נכח בעיר אלמדינה בזמן פטירת הנביא. הוא שהה בבית שלו במקום קרוב לעיר לאחר שראה את שיפור מצבו של הנביא וביקש רשות ממנו לעזוב את אל-מדינה . לאחר תפילת הבוקר ביום שני, ניגש אבו בכר לנביא מוחמד ואמר:" שליח אלוהים, אני רואה שאתה במצב טוב כפי שקיווינו והתפללנו, והיום עליי לבקר את בתו של ח'ארג'ה (אשתו) האם תרשה לי ? " הנביא הרשה לו לצאת אליה. וכאשר הוא אצלה, רץ לכיוונו סאלם בן עובייד כאשר דמעות בעיניו וקולו רועש מבכי ואז ידע אבו בכר את הבשורה הרעה שהנביא מת ומיהר עם סאלם לכיוון העיר אלמדינה .

כשהגיע לאל-מדינה נכנס אבו בכר לביתו של הנביא מוחמד עליו השלום , גילה את פניו של הנביא וכשידע שהוא אכן מת , נשק אותו ופרץ בבכי . אחר כך אמר אבו בכר : הוי נביא אלוהים ... ישים אלוהים אבי ואמי כפרתך !!

עכשיוו חלה גזירת אלוהים עליך ואני נשבע באלוהים שלא תחול עליך עוד מוות . 

הוא כיסה את פני הנביא עליו השלום , הנוכחים בבית מן האנשים שאלו את אבו בכר : האם הוא מת באמת ?

הוא ענה להם : כן !

אז שאלו : מה לעשות עכשיוו ?

האם נתפלל עליו ?

אבו בכר ענה להם כן .

הם חזרו עוד לשאול את אבו בכר : הוי חבר הנביא ... איפה נקבור את הנביא מוחמד עליו השלום ?

ענה קול מבין הנוכחים : במקום שבו נפטר בו ייקבר  כי זה הוא המקום שבו בחר לו אלוהים !

אבו בכר יצא למסגד הנביא , שם עמד עומר בן אל-ח'טאבּ מאיים על כל האומר שהנביא עליו השלום נפטר . אבו בכר הצביע לעומר להפסיק את זה  ולשמוע ממנו . אולם עומר לא נענה לו . כשידע אבו בכר כי עומר לא יציית לו , הוא פנה לאנשים והחל לדבר  אז עזבו את עומר , והקשיבו לאבו בכר .

 מותו של הנביא מוחמד עליו השלום היווה זעזוע קשה שנפל על ראשי המאמינים , לפעם הראשונה מצאו עצמם מול העובדה הקיימת הזו שהיא מותו של הנביא , מותו של המדריך , המנהיג והמפקד שלהם . הם לפחות שמחו לבואו של הנביא שהוציא אותם ממעגל של הפגניות ופולחן האלילים , והוביל אותם לדת האיסלאם ולעבודת אל אחד ויחיד .

ההודעה על מותו הזכירה להם את הימים החשוכים שהיו להם לפני האיסלאם  ויש אלה שחששו שמות הנביא יביא להתרסקות האסלאם , אבל אלוהים , ריבון העולמים שהשרה לנביא מוחמד ולנביאים שקדמו לו , הוא היכול לשמור על הדת הזו .

אבו בכר התחיל לדבר , הוא פנה לאנשים המתכנסים במסגד הנביא , ואמר : " הוי אנשים .. לאלה שעבדו את הנביא מוחמד אני מודיע להם שמוחמד נפטר .... ולאלה שעבדו את אלוהים אני מודיע להם שאלוהים הוא חי ולעולם לא ימות " . אחר כך קרא אבו בכר בפניהם את הפסוק שבקוראן הקדוש : " מוחמד אינו אלא שליח אשר היו כבר שליחים לפניו . האם תחזרו בכם אם ימות או ייהרג ? כל החוזר בו , לא יוכל להזיק לאלוהים כמלוא נימה , ואלוהים יגמול למכירי הטובה " ( סורת בית עמראן : 144 ) .

האנשים ששמעו את הפסוק הזה ואת דברי אבו בכר , חזרו בזכרונם ליום שבו ירד הפסוק הזה על הנביא מוחמד עליו השלום, הם זכרו את היום הזה כאילו זו היא הפעם הראשונה שבה הם שומעים את הפסוק הזה , אז החלו  לחזור על הפסוק הזה .

עומר בן אל-ח'טאבּ נשאר עומד במקומו ואחרי הדברים של אבו בכר לא הצליח להחזיק מעמד והתעלף , הוא סיפר על היום הזה באמרו : כששמעתי אבו בכר קורא את הפסוק הזה הרגשתי כאילו נעקרתי , והתעלפתי אחרי שידעתי העובדה המרה שהנביא מוחמד מת .

ביום שלישי, יום אחרי הפטירה , נקבר הנביא עליו השלום באותו מקום שבו מת , כי אבו בכר אמר : שמעתי הנביא מוחמד אומר : " אין נביא נפטר במקום אלא נקבר בו " .